אדם מסתובב ביער וכל חושיו דרוכים ומוצפים, ואני צריכה לכתוב כדי להבחין בטווס שעובר בין השיחים.
לעיתים נראה שהפגיעות היא ערך מקודש. יש לה בית כנסת ורבנים ומתפללים רבים שמצטופפים סביב המזבח שלה. על הספסלים של בית הכנסת אפשר למצוא את קפקא, תומס ברנהרד, תומס מאן ואת עמוס עוז.
לורקה צופה בהם מבחוץ.
את הפסיכולוגיה צריך להשיב בפינה ולנזוף בה, על שהיא מובילה כל כך הרבה אנשים פנימה ולא מוציאה אותם אל ההרים. ובכלל, חייבים להוסיף מטלה אל מסלול הבלהות שעוברים כל המתמחים הרגישים עד לשד עצמותיהם הללו: כל סטודנט לפסיכולוגיה קלינית חייב להשלים שלושה חודשים של אכילה טבעונית. נראה אותם אז מעזים לדבר על איד.
ישנו בלבול גדול בהוצאת הספרים "הספרייה החדשה": הם עושים קישור, הגיוני על פניו, בין קריאת ספרי ההוצאה לבין כתיבה טובה. הם מבקשים מהכותבים ששולחים אליהם כתבי יד לבחון את עצמם: האם הם קוראים טובים? האם ספרי הספריה החדשה הם חלק מעולמם הספרותי?
הבעיה טמונה באמונה שספרים, בינהם אלו של הספריה החדשה, יכולים להחליף את העולם, אבל אדם יכול לקרוא עשרות ספרים בשבוע ועדיין לרצות בכל מעודו להישאר בביתו ולראות טלויזיה.
אני מכירה בחורה שקראה ספר ששינה את חייה. הספר היה רווי שנאה וייאוש ובאמצעותו היא יכלה לשנוא ולהתייאש, כך היא טוענת. עצובה הבחורה שמצאה את חברתה הטובה ביותר בדמות סופרת אוסטרית מזדקנת.
ידוע שאותה סופרת אוסטרית מזדקנת אינה יוצאת מביתה בגלל פחד ממקומות שהם לא ביתה. יש לה חברים רבים וכולם כותבים לה מכתבים או מיילים והיא, מתוך חדרה, מחזירה להם במכתבים ובמיילים משלה. בחוץ ישנו רחוב שמוביל אל יער ומסביבו שלוש מדינות שדוברות שפות ששונות בתכלית אחת מהשנייה. הסופרת האוסטרית מתבוננת ביער מחלונה ורואה את מלחמת העולם השנייה (זו שנגמרה ב-1945, לפני 67 שנים)
לא רק האוסטרים רואים דברים שנגמרו בתוך מה שכבר הספיק לנבול ולצמוח מחדש. ישנה בחורה (אחרת) שאינה מדברת איתי בגלל דבר מה שהייתי צריכה לעשות ולא עשיתי. אני מתגעגעת אליה מאד ואינני יודעת איך לבקש סליחה. העלבון שלה כל כך עמוק עד שאני מפחדת לקרב את ראשי אל פתח הבאר ולהציץ פנימה.
וישנם כל הצלמים הללו, שמתעדים עד זוב דם. אני מקנאה בהם. יש להם צורך (כך נראה) לתעד את מה שסובב אותם. הם מוצאים עניין בכל מה שסובב אותם והם שואפים לתפוס את הרגע היפה והחד פעמי בו הם נתקלו. מי גידל אתכם? תנו לי עכשיו, ברגע זה, את הרצפט המדוייק שהצמיח את הסקרנות היפיפייה הזו.
אוהבת את ההגיגים החכמים שכתבת עינת
מבריקים בעינ
כמו הצלמים, הספרות לא פתרה בעיה לאף אחד אבל כן הובילה אל היערות וההרים בלי לצאת מהחדר.
הספרות – תפקידה להעלות בעיות – או מקסימום – לעדן את השנאה….