היום חזרתי מריטריט של ארבעה ימים. הסיבה שהרחקתי את עצמי לסוף שבוע ארוך של שתיקה, ישיבה על כרית ושוטטות במרחבי עין דור היא שבזמן האחרון משהו לא נכון קורה לי, כמו בספרי ילדים בהם אני צריכה לבחור את העמוד ממנו ימשיך הסיפור – ובחרתי בעמוד השגוי ומשהו בעלילה נשבר, לא נדבק, אולי בכלל טעיתי והגעתי לספר אחר.
הרבה מאד דברים קרו לי מאד מהר ובבת אחת נפסקו.
אולי יום אחד יהיה לי את האומץ לכתוב על הדברים שעלו בזמן הריטריט, על העצב שכל הזמן נבלם בבעתה, על הגאווה, על הגעגוע, על הרצון לפגוע ועל הבושה הגדולה שנמתחת כמו צל מתחת לכל אלו. ואולי יום אחד גם אוכל לספר על הדקטטור הגדול שמנהל גבולותי ועוצר אותי מלחצות אותם, שהוא אני.
ובינתיים, ציור שציירתי על ספסל מול הר תבור.
תודה