לפני כמה שנים, לא מזמן למען האמת, היה לי תפקיד מרכזי בעמותה חברתית-טיפולית, בעלת אני-מאמין מרהיב, באמת שלא נתקלתי בכאלו מאז. מאז: פיתחתי אדישות שגובלת באפטיה מוחלטת אל העולם החברתי.
העמותה הזו החזיקה בערכים מסויימים – הכלה, קבלה וכולי. הערכים הללו הם אולי הערכים האחרונים שהתאמצתי להגדיר ולבדוק את עצמי מולם, אני חושבת שמאז לא התבוננתי במראה השיפוטית הזו, ולא בגלל שלא העזתי להתבונן במה שיתגלה מולי, אלא פשוט בגלל שלא היה לי אכפת מה אני אראה שם.
פתח סוגריים, אני עומדת לכתוב את הדבר הכי לא ברוח שסובבת אותי, הכי לא חברתי, הכי לא סולידרי, ואולי, זאת הסיבה שאני כותבת אותו. משהו מאד חברתי קורה סביבי ותופס אותי קהה, אדישה, פסיבית. אני לא קלישאה של תודעה כוזבת, השנים שהשקעתי בלימודי חברה, פוליטיקה, מגדר ותרבות חלחלו לעצמות שלי, ובכל זאת, אני קפואה, לא – קיפאון מרמז על הפשרה עתידית, אני ריקה או שאני דקה, איך כתב מישהו שאני מעריכה? אני חש את העומקים תחתי כאילו אני רפסודה שנעה על פני אוקיינוס? ובכן – אני פרקט מפלסטיק. סגור סוגריים.
אני לא יודעת מה אחרים עשו אל מול הערכים הללו שהיוו את מסגרת העבודה בעמותה (למדנו אותם, הדרכנו אותם, פתחנו מועדוני נוער על פיהם, ניהלו קבוצות שניסחו אותם, גבשנו ימי עיון, מה לא) יכול להיות שהם הניחו אותם בקצה הקודקוד, כמו אלומת אור שנכנסת אל החדר בלילה: היא נותנת מרגוע שלא הכל נכבה והעולם ממשיך, ועדיין – נרדמים איתה. אני לא השכלתי לקחת את הדברים בפרופורציות הראויות, ובכלל – באותם ימים הייתי מלאה בחיים ובתשוקה – רציתי להאמין במשהו, שוועתי להשתייך למשהו גדול ממני, האמנתי באפשרות שפעולות שאני עושה הן משמעותיות לאחר, היום, בין אם אני משמעותית למישהו ובין אם לא, לא אכפת לי. באמת ובתמיד: לא אכפת לי.
היה דבר אחד שאז היה לי בלתי נסבל: איך בעמותה, שחורטת על דגלה ערכים כל כך פלורליסטים (הכלה, קבלה, שיוון, שותפות ובאופן כללי נחמדות) יכולים להתקיים משחקי כוחות מכוערים, עקיצות שובינסטיות, זחיחות, עלבונות, ציניות, רשעות, מעמדות ומשחקי כבוד? זה היה בפרוש בלתי נתפס עבורי איך החולשות האנושיות מצליחות להיכנס, בלי הרבה הפרעה, אל תוך מקדש הסובלנות והאהבה האנושית.
כשאני אומרת בלתי נתפס אני מתכוונת לבלתי נתפס. במקום בו האידיאולוגיה היא להלחם ברוע האנושי על ידי הטוב האנושי, הרוע האנושי מוכחש, מודחק, נדחק, הוא מוצא לחלוטין מתוך השיח, הרוע האנושי הפך אצלי לאיזו פצצה מתקתקת שאפשר לכבות איתה עם תובנה עמוקה, סבלנות ואהבה אין קיץ. גם בדיבור הפסיכולוגי, או הפסאדו-פסיכולוגי, בו דיברנו על האלמנטים האלימים שנמצאים בתוכנו – בדמיון שלי הרוע הפך להיות דמות מצויירת, כמו בסרטון אנימציה יפני – בכל פעם שהוא צץ צריך לדבר עליו והופ, הוא נעלם, או נרגע או ווטאבר.
התפיסה הזו של ערכים כאל שוטרי סופר אגו מעוררי חרדה היא ככל הנראה תפיסה פרטית שלי, בגלל שאף אחד סביבי לא אמר: פאק איט אול זה גדול עליי, להיות מאסטר זן בעולם אלים כל כך. אולי זה בגלל שאנשים שהם לא אני יודעים לראות את הערכים שהם מתחייבים לחיות על פיהם כאל מטרות ששואפים אליהן, כמו במתמטיקה: סימן אין-סוף חיובי ושלילי – לעולם לא נגיע אליו.
בשל העובדה שלעבוד במשהו שגדול ממני היה גדול עליי, עזבתי את התחום החינוכי, החברתי והטיפולי והלכתי לעבוד במקומות עבודה רגילים – כאלו שאין להם צו מוסרי על דגלם. ליתר דיוק: אני עובדת כעצמאית בפרויקטים שונים.
בהתחלה הוקל לי, בארגונים עסקיים הכל פתוח וברור: אין צו מוסרי, אין אמנה חברתית, אין חוקים בין אדם לחברו. יש צו כלכלי, יש אמנה כלכלית ויש חוקים ברורים: להרוויח כסף. זה מאד משחרר, כל ההעלמות הזאת של הסופר אגו. כשהרוע האנושי מראה את פרצופו במקומות הללו, הוא מאד לא מודחק ומאד לא מבלבל: הוא על השולחן והוא חלק מהמשחק. אפשר גם להתרגז עליו ומותר לא להכיל אותו. אפשר לצרוח, להעלב, מותר לעקוץ, מותר להיות כוחניים, מותר לזלזל, אפשר לשנוא מישהו בלי להרגיש אשמים, ובכלל: השחרור מאשמה היא מתנה נהדרת. איש איש חיי את חייו מבלי הרבה מחוייבות אל האדם האחר. המחוייבות היא לעשיית כסף וכסף, עם כל הקסם שהוא מביא איתו, לא מנהל איתי מערכת יחסים עמוקה, אני לא מרגישה כלפי פיסות הנייר הללו כלום ולכן כל כך קל איתו וכל כך קל מול האנשים בעבודה, גם הם נעים לידי כמו עלים ברוח.
אם ערכים הם מערכת אמיתות (סובייקיטיביות) טוטאליות (והרי ערך הוא מוחלט, כמו שיוון, שלא יכול להתקיים עם אי-שיוון) שמכוונת ליעד אוטופי, אז חוסר בערכים הוא ניטרול מוחלט של שאיפות מוסריות. רק היום אני יכולה לנסח את היופי שבהגדרת ערכים נשגבים כל כך ובלתי ניתנים להשגה כל כך, ואני יכולה לעשות את זה די בפשטות: סחתן על המאמץ. כפי שאז לא סלחתי לעצמי ובטח לא לקולגות שלי, על האלימות המודחקת שהתפרצה ממני ומהם, כך היום אני מעריכה את מאמצי ההדחקה. היום אני יכולה להגיד את זה בפה מלא – אנחנו לא מושלמים, אבל לפחות ניסינו להיות כאלה.
אני לא אוהבת את האדם שהפכתי להיות. אני לא אדם חסר ערכים, אני פשוט אדם שלא נלחם עליהם יותר.
מאוד עצוב וגם מוכר.
עצוב שוויתרת על חלום, על תחושה טובה שהייתה לך עם עצמך.
יודע ומכיר היטב את תחושת הגועל שאת מתארת, לצערי אנשים נשארים אנשים גם כשעוסקים בדברים שאמורים להיות ולשנות אותם מקצה לקצה
עצוב מאוד. גם אני מצאתי עצמי במקומות כאלו. ועד כמה שניסיתי להישאר נאמנה לעצמי, בלי לתת לקולות האחרים להיכנס, לא הצלחתי ואני עדיין מנסה. אני חושבת שאנחנו יכולים לפגוש בזאת בכל מקום ומקום ובכל היבט והיבט. מאוד הזדהיתי עם התוכן שהעלית.
רוני – תודה.
אלון ובת עמי – תודה. אני לא חושבת שהבעיה טמונה באנשים שאינם מושלמים בארגונים ששואפים לשלמות. טוב, זאת גם הבעיה. הבעיה העיקרית, זו שאני עדיין לא יודעת איך לעכל אותה, היא הדימוי של העולם המושלם שהארגונים הללו מייצרים, הבעיה הבאה אחריה לקבל את העולם על אי-שלמותו מבלי לשאוף לתקן. ביניהם עומד בור עמוק וחלול. שם תוכלו למצוא אותי לעיתים קרובות.
מאבק על ערכים או שימור עצמך במרחק מהם לא הופך אותך למושלמת,הופך אותך לאדם אנושי על כל חולשותיו. הנגיעה הזאת במחשבותייך הזכירה לי סיטואציה דומה, בה איפשרתי לעצמי לבחור. הבחירה ככל שתהיה, זו בחירה אישית, להיות את או ללכת עם העדר. ואני העדפתי להיות אני.
גם המבט הזה שאת מזכירה עינת, ממרחק בוחנת את הדברים מנקודת מבט שלך עושה אותך אחרת ושונה אולי כי התבגרת והראייה של החיים השתנתה בך.
יהודית