רחבת התיכון דחוסה באלפי תלמידים שנדחקים זה אל זה על גבי האספלט הרותח. הרחבה היא כמו שדה נרקיסים דומם ולבן מאד. השדה הנהדר הזה היה יכול לסנוור מרב בהירות ואחידות, אילולי החולצה השחורה של גלי, תלמידת תיכון שמועכת באדיקות את ראשיהן של נמלים ההולכות אל מותן בטור מסודר.
ראש מועצת התלמידים עומד על מדרגות המזכירות ומסיים להקריא את קינתו של דויד על יהונתן, בזמן שגלי מבחינה באותות חיים שוקקים מתחת למגפיה. היא מקרבת את ראשה אל הטור הרוטט ומגלה שנמלים הן יצורים מטומטמים, פראייריות חסרות אמביציה. היא עוקבת במבטה אחר נמלה שבקושי מחזיקה את עצמה, ואת פרור הלחם היבש שעל גבה. הרגליים הקטנות קורסות והפרור מתגלגל הצידה. הנמלה מעמיסה אותו עליה וממהרת לחזור אל חברותיה חסרות המשא, שצועדות בקלילות אל הפתח הקריר שבין האבנים. גלי, מתוך מחווה לנמלה בעלת הציוד העודף, חוסמת בידה את דרכן של הנמלים האחרות. אלו עוצרות לרגע מול המחסום העצום שהגיח משום מקום, מתעשתות במהירות ועוקפות את המפגע. גלי מגייסת אבנים, שברי ענפים דקים וקופסת סיגריות ריקה, כדי לבלום את הנמלים שממשיכות לצעוד קדימה כמו נוזל שזורם בין אצבעותיה. מספיק. היא פוקדת על נמלה שנלכדת בין פסולת רחבת התיכון ובין אצבעותיה הדביקות, ובלחיצה אחת מועכת את ראשה. כך גלי מפצפצת את קודקודיהן של הנמלים הבאות ואלו בתגובה מדללות את נוכחותן במרצפות סביבה. מתוך שעמום היא מרימה את מבטה אל הבמה ומתבוננת בנערה דקה ויפה שמסיימת להקריא את חלקה מתוך החוברת השחורה. יהיו חללי מערכות ישראל עטורי הניצחון חתומים בלב ישראל, לדור- קולה הנרגש של הנערה נבלם, בתנועה מהירה היא דוחפת את מסגרת משקפיה במעלה אפה וממשיכה -ודור. ושואפת אויר.
זהו הרגע בו 4700 תלמידי התיכון אמורים להרכין ראשם ולזכור את הנופלים, ואם לא את כולם, אז לפחות את עשרים ותשעה הנופלים שסיימו בהצלחה יתרה את לימודיהם בתיכון מקיף ד'. לצורך חידוד הזיכרון החמקמק של משתתפי הטקס, קם תלמיד ששיערו משוך לאחור ונעמד מול המיקרופון. התלמיד מכוון את המכשיר אליו, מחכך בגרונו, נושם לעומק בטנו ולאחר אנחה חרישית מקריא את שמות גיבורי מקיף ד'. הורי הנופלים, אחיהם, דודיהם, וכל אלו שנקרו בדרכם של החיילים המתים, מטים אוזן ומחכים ששם יקירם יאמר כדי להעצים את הידיעה כי מותם לא היה לשווא.
אחיאב תיקוצ'נסקי, מלחמת לבנון 1981! התלמיד מרים את קולו. המיקרופון משמיע צפצוף, התלמיד מהדק את שיערו אל הקודקוד, משלב את ידיו מאחורי גבו ומכוון סנטר אל הקהל.
שקט.
גופה של גלי נדרך. היא לא תקום. הטקס לא מיועד לה, אלא לניצבים עלובים שמחכים להוראות בימוי מגוחכות- עכשיו לקום! והם מטפסים אחד על השני בשביל להתייצב ראשונים בעמידה מתוחה. לעמוד דום! ברווזי המטווח דוחפים את החזה שלהם קדימה, מקשתים את הגב ומחכים לשיר כל עוד בלבב, למלמל בתנועות שפתיים אחידות את הפזמון החוזר. גלי גדולה יותר מכל התסריטים הצפויים והמשעממים שמקיפים אותה. ממרום גדולתה היא מביטה זלזול בניצבים האומללים שעל רחבת התיכון, הם משוועים להיות שחקני אופי, הם רוצים דרמה, כל חייהם העלובים חיכו לתפקיד קטן ומזערי והנה הם מממשים את החלום הזוהר. תלמיד נמוך ושעיר מכיתתה של גלי מגיש ממחטת טישו לתלמידה שמרעידה את כתפיה כמו בהתקף אפילפטי. גלי מגחכת, שתבכה, זה מה שמצופה ממנה. מגלי לא מצופה שום דבר, היא לא ניצבת ואין ברחבה הזאת במאית אחרת מלבדה, ובתור במאית, אסור לה להוריד את הראש כמו דגל סחוט וישן שמתנופף ברוח. גלי עוברת בראשה על הנימוקים המתוחכמים שהכינה עבור המחנכת, כשזו תתווכח איתה על החולצה השחורה, על הישיבה בזמן הדום ועל הלעיסה המתוכננת בזמן שירת ההמנון. היא צוללת עמוק אל תוך דיאלוג שנון וחריף, שוקעת אל תוך סאטירה קולנועית מסחררת שמוקרנת בראשה, כשלפתע, אופנוע רחוק מותנע באיטיות וצובר תאוצה. הדיאלוג מתמוסס, האופנוע טס ומתקרב אליה, תקיעת הצופר עולה ועולה, גלי נמשית במהירות ונפלטת אל הרחבה.
הצפירה מתייצבת וצווחת מעל לראשה.
ישבנה הרחב של גלי מתכסה בדקירות מחוספסות ומגרדות.
תם הטקס.
גלי חומקת אל השער.
לטפל »
לפצפץ נמלים
04/10/2010 על-ידי einataloni
קטע נפלא! אויה הטקסים הללו…טראומתיים בפני עצמם.
כל כך יפה חיברת את כל הפרטים לכדי ממש, הנמלים עם דוד ויהונתן והמעיכות, החוברות השחורות, החולצות הלבנות וכמובן דמותה של גלי והסיום "המוחץ":
"ישבנה הרחב של גלי מתכסה בדקירות מחוספסות ומגרדות.
תם הטקס."