סיפור פראי – הפעם תערוכה

הי,

צצתי לרגע כדי להזמין לתערוכת יחיד שלי שמתקיימת באברהם הוסטל בתל אביב.
התערוכה מוצגת בגלריה שנמצאת בקומת 1- במקום, עד ל-23.2.19

מוזמנים בחום: לבונטין 21, ת"א.

Read Full Post »

קמינו דה סנטיאגו. מתאוששת

קמינו דה סנטיאגו, מסלול של 800 ק"מ שנמתח מהפרינאים הצרפתים ועד לסן דיאגו במערב ספרד.
טיילתי מתוך המסלול הנ"ל שבועיים של 300 ק"מ, כולל 30 ק"מ באוטובוס, כולל 10 קילו על הגב, פלוס מקל הליכה.
שורה תחתונה: זה לא היה קל.

ולמרות הכל, אני חושבת שזה טרק מושלם עבור בחורה שמטיילת לבדה. מדובר במסלול בטוח, מלא במטיילים, מסומן באופן מעורר התפעלות, בכל ארבעה ק"מ יש נקודת עצירה להתרעננות, בכל עשרה קילומטר יש מקום בו ניתן לעצור את היום ולהתארח במחיר נמוך (עד חינם) בתנאי אכסניה טובים. אין סכנה ללכת לאיבוד אלא אם כן את עיוורת ולא ראית את אלפי הסימונים שנמצאים על הדרך הסלולה היטב בה הולכים עשרות מטיילים.

הקמינו היה מושלם בשבילי כי האופי שלי הוא שילוב מוזר של טיפוס סופר חברותי ומיזנטרופית על גבול הסוציופטית. את המסלול עצמו עשיתי לבד, הקצב שלי היה מאד אישי, לפעמים מהיר, לרב איטי, הרבה עצירות לצייר. את העצירות בדרך ואת ארוחות סוף-היום עשיתי עם החברים החדשים שלי שהלכו והתרבו מיום ליום. אני אוהבת שאין לחץ חברתי להיות ביחד, ומצד שני, שאין תחושת בדידות תלושה. כולנו הולכים על המסלול, כל אחד מסיבותיו המסקרנות, בערב נברר מה הן.

אבל מעבר להכל – הנוף. איזה נוף – מתפקע מרטיבות, משפע, מירק, מצמיחה. וזה אף פעם לא משעמם, להפך – עם הזמן העין הישראלית, זאת שרגילה לעצי אורן ששתולים בשורות, לומדת להבחין בתוך הסבך העצום. בהתחלה הכל נראה כמו כתם ענק וירוק ועם הזמן מתחילים להתגלות הפרטים – ענבים, תאנים, ערמונים, נחלים זורמים בסופה של כל ירידה, בתי אבן כבדים מעבר לכל פינה.

ומשהו על מחשבות: כשהולכים כל כך הרבה זמן, יש זמן לחשוב. כשהולכים הרבה זמן לבד, המחשבות נהיות אבסורדיות. אף אחד לא מדבר איתי, אז עם מי אני מדברת כל כך הרבה? ועל מה?
על מה לא?
כמה שניסיתי להיות לגמרי פנויה לנוף, להליכה, למסלול, היו גאפים שלמים בהם ניהלתי חיים מקבילים – סצנות מהעבר ומהעתיד נפרסו מולי וכיסו את הגליסיה לחלוטין. עבודה, יחסים, דירה, משפחה, יחסים שנגמרו, יחסים שנגמרו כשהייתי בת 16, ריב שהכאיב לי, פנטזיה על המקלחת הבאה, מה אני אוכל כשיתעורר הרעב, והאם אני בכלל מממשת את הייעוד שלי על פני כדור הארץ.
ובכן, למרות שיש לי מעט ניסיון בלבחון את התודעה, עם תרגול מדיטציה על בסיס יומי, אני חושבת שנפל לי איזה אסימון שטרם נפל עד לאותו הרגע: למחשבות יש איכות של תעלומה.
כשעולה אצלי מחשבה היא מרגישה כמו חידת גיאומטריה בספר מתמטיקה של בני גורן – מיד עולה רצון לפענח אותה, יש תחושה ברורה שאם אתרכז בה מספיק זמן, אנתח אותה מכל הכיוונים, אשקיע בה את כל היכולות האנליטיות שלי – אגיע לפתרון הברור והמיידי: X=36
כי בשם האל למה שיעלה זכרון מיחסים שנגמרו בגיל 16 אם אין לזכרון הזה תפקיד? בוודאי שיש לזכרון הזה תפקיד. יש סיבה שפתאום הוא צץ, הזכרון מנסה להגיד לי משהו על עצמי, הוא רוצה להתריע מפני סכנה, או אולי מנסה לספר לי על עלבון שנסחב איתי ומחולל את כל העלבונות שהגיעו אחריו. הוא עולה כי טמון בו פתרון, פתרון מרהיב ומדוייק, אם אני רק אשוחח קצת עם הנער שהיו לי איתו יחסים בגיל 16, ואני אענה לו ואז הוא יענה לי ואני אוכל סוף סוף לנהל את השיחה שמעולם לא התנהלה ולעבור לשאלה הבאה.
העניין הוא שהרצף לעולם לא נגמר, אחרי כל חפירה שכזאת הגיעה מחשבה תלושה אחרת ואחריה עוד אחת ועוד אחת ובאיזשהו שלב קלטתי – בשם האל, הן פשוט לא מפסיקות להגיע, ויש להן אפס ערך. עוד זכרון ועוד זכרון ועוד משהו שמטריד אותי ועוד משהו שנאמר אתמול ועוד משהו שאולי יאמר מחר ומה יהיה ומה היה, ואין שום X=36
גם כשהגעתי למסקנות מרהיבות שהתעלו לדרגת קתרזיס – הן לא הניחו את הדעת שלא הפסיקה לייצר פטפטת חסרת כל הקשר.
אין למחשבות שום חשיבות, שום משמעות, שום תפקיד. הן פשוט שם.
ואז הפסקתי לנסות לפענח את מה שעלה. מה שעלה המשיך לעלות, אבל הוא כבר לא היה נראה לי כמו אלגוריתם מתוחכם, אלא יותר כמו פרט מתוך אינסוף פרטים שקיימים ביער עצום וכאוטי.
ובכן, ולמרות כל מה שנכתב זה עתה – לא חזרתי מוארת (דקרתי בעיני רוחי כל כך הרבה אנשים עם מקל ההליכה שלי שנראה לי שיצרתי סדקים ממשיים על כבישי ספרד, אני מאמינה שהדרך להארה עוד רחוקה) אבל כן חזרתי חולה.

ומשהו על סיום:
סן דיאגו הוא מקום שמן הסתם, אין לו שום חשיבות דתית או רוחנית בשבילי. יעקב, אחד מ-12 השליחים של ישו שאמור להיות קבור בארון המפואר בקומפסטלה, לא קדוש עבורי יותר מכל יעקב אחר שאני מכירה, ובכלל, הסתובבתי בין המטיילים עם מסר ברור – אין יעדים שצריך להגיע אליהם, כל המטרה היא להנות מהדרך.
אבל לנצרות יש יכולת מופלאה לעשות בילד אפ מטורף, גם לציניקים בינינו. קשה לתאר את ההתרגשות של היום האחרון ואת האנרגיה המשוגעת שפתאום מתעוררת בתוך הגוף המותש והעייף – כשהצריח של הקומפוסטלה מתגלה. פתאום התיק לא כבד, הדרך לא ארוכה, הרעב נדחק הצידה ויש מן תחושה עמוקה של הישג עצום שאני חולקת עם עוד עשרות או מאות אנשים שהפכו בשבועיים האחרונים לקהילה שלי.

שורה תחתונה חדשה: אז מתי אני משלימה ל-800 ק"מ?

Read Full Post »

כשממשיכים כרגיל אבל

קראתי דברים שכתבתי, מהתקופה בה כתבתי, לפני חמש, שש שנים. הייתי כזאת בלוטת רגש נוטפת, חשופה וחסרת בושה. זה די מדהים, שום דבר לא היה מוחבא, הכל גלוי ומלא בכנות ויושרה. גם בטקסטים בהם התפתלתי אפשר ממש להרגיש את המבט הישיר אל מה שכואב, אל הגעגוע, אל האכזבה והפחד.

היום אני לא יודעת לבטא את עצמי ככה, אני אפילו לא יודעת להרגיש ככה. אני לא יודעת באיזה נקודה בדיוק הפסקתי להרגיש בכזו עוצמה, האמנתי שזו ברכה, שאני לא מתרסקת בכזה פירואט מרהיב. אולי רציתי להאמין שהקצוות כהו והם כבר לא כל כך דוקרים.

ובכל זאת, לפעמים, מגיע כאב. וכבר אין לי את היכולת המופלאה הזו לבטא אותו, אני לא מתעלת אותו לכלום, נראה שהוא פשוט מבליח, פועם, נרגע וחוזר חלילה. ולפעמים הוא פועם בעוצמה ועדיין אין לי את המילים לבטא אותו ואין לי דרך להרגיע אותו, אז אני הולכת למילים של אחרים, ושוב אני שומעת עמיר לב וגבריאל בלחסן והם נראים לי כמו קדושים מעונים שצוללים למעמקים ומתעדים את האפלה, החוסר בחמצן, הבדידות ואת השקט האיום בשבילי.

אני לא יודעת מה עדיף, לצלול או לחכות על החוף ולחכות שהים ירגע.

Read Full Post »

אין מקום אחר

אז חזרתי היום מארבעה ימים של ריטריט בעין דור. המטרה היתה לברוח מיום ההולדת שלי וגם לעבד ולשחרר דברים שהיו ונגמרו. כמה מסקנות:

– עם כל הכבוד למה שהיה ונגמר, יש כל כך הרבה דברים שלא נפרדו ממני, חברים טובים ומשפחה, שהזרימו כמויות של איחולים שסך הקראמה שלהם עוד יביא שלום עולמי. אז למה, בשם האל, לברוח?

– ארבעה ימים דחוסים של מדיטציות. דברים עלו, דברים חלפו ואז הבנתי את מה שהמורה שלי, יובל, תמיד טוען – ריטריט זה חמוד, אבל העבודה האמיתית היא ביומיום. אין מה לבקש תובנות גדולות, הן לא יבואו גם אם מפנים להן מערה ויושבים בה עשור. אותם הזכרונות, השמחות והאכזבות שמלווים אותי תמיד – ליוו אותם גם בעין דור. ואני מניחה שימשיכו ללוות אותי גם מחר.

– יום ההולדת נותן את אותותיו וריטריט בגיל 36 זה לא ריטריט בגיל 35. הגב שלי שבור, ועכשיו אני לא יכולה לשבת, להתכופף, להתעטש או להתלבש לבד. זה הזמן לביטוח סיעודי.

– יש גבול למה שניתן לעשות עם עדשים. לא, אין כזה דבר ממרח עדשים אדומות בסגנון סצ'ואן. קוראים לזה "נשאר לנו מהמרק של אתמול, טחנו ושמנו בקערה"

– אני מאד מקווה שאופנת הסוודר על סוודר ועליו עוד סוודר יתפוס גם מחוץ לגבולות הקיבוץ. זה פשוט מושלם.

בתמונה: זאת לא אני, למרות הדימיון הרב, אלא עץ בקיבוץ, אחד מיני רבים שציירתי. למרות שאולי נשמע שאני מקטרת – הטבע בחורף מהמם ואני שמחה שבחרתי להיות בקרבתו בסופ"ש חגיגי ומורבידי שכזה.

Read Full Post »

מלצר, זאת לא הצדפה שהזמנתי

היום שני אנשים שונים הזכירו לי, בשתי הזדמנויות שונות, שאני לא באמת יכולה להוציא דברים שאני לא רוצה מהחיים שלי. אני אמנם יכולה לאסור כניסה, לגדר ולהקים חומות, לשטוף את הבית עם אקונומיקה ולפזר רעל חולדות, וגם אז מה שאני נמנעת ממנו יכול להכנס דרך הביוב. אחרי שנים של תסכול אני מתחילה להבין את העיקרון – הכל יכול לחדור. והכל חודר.

חוץ מזה, ואולי באותו העיניין – תזרקו את כל מה שאתם חושבים על קארמה, זה לא עובד ככה. תאמינו לי כי חבל שתמשיכו עם האשליה: שום דבר לא הדדי. אתם יכולים לתת ולתת ולא לקבל כלום, אתם יכולים להכאיב באופן בלתי נתפס להמון אנשים ולהמשיך לחיות את חייכם בניחותה. אתם יכולים לצחצח שיניים אחרי כל ארוחה, לנקות מאחורי האוזניים, לחתום על עצומה נגד ציד אריות, לתת בסתר ובגלוי ועדיין העולם לא חייב לכם כלום. זה חשוב להבהיר את הנקודה הזאת: אתם יכולים לשרוף את עצמכם מרב התמסרות והצד השני לא חייב לכבות את האש.

ברגעים כאלה, כדאי לשמוע מוסיקה ולצייר.

Read Full Post »

לא אפחד לפול, לא אפחד לגדול

היום חזרתי מריטריט של ארבעה ימים. הסיבה שהרחקתי את עצמי לסוף שבוע ארוך של שתיקה, ישיבה על כרית ושוטטות במרחבי עין דור היא שבזמן האחרון משהו לא נכון קורה לי, כמו בספרי ילדים בהם אני צריכה לבחור את העמוד ממנו ימשיך הסיפור – ובחרתי בעמוד השגוי ומשהו בעלילה נשבר, לא נדבק, אולי בכלל טעיתי והגעתי לספר אחר.

הרבה מאד דברים קרו לי מאד מהר ובבת אחת נפסקו.

אולי יום אחד יהיה לי את האומץ לכתוב על הדברים שעלו בזמן הריטריט, על העצב שכל הזמן נבלם בבעתה, על הגאווה, על הגעגוע, על הרצון לפגוע ועל הבושה הגדולה שנמתחת כמו צל מתחת לכל אלו. ואולי יום אחד גם אוכל לספר על הדקטטור הגדול שמנהל גבולותי ועוצר אותי מלחצות אותם, שהוא אני.

ובינתיים, ציור שציירתי על ספסל מול הר תבור.

Read Full Post »

אליס בארץ הפלאות והאימה

העניין המרכזי של החודשים האחרונים הוא פחד. הפחד שלי נושא כל מיני צורות מאד אגרסיביות – כשהוא נוכח המחשבות שלי מסתדרות כמו סליל נוקשה, סובבות במעגלים צפופים ויוצרות ראיית מנהרה ארוכה וחשוכה. דימויים מהעבר ומהעתיד חוזרים בכל פעם בתצורה אחרת, ובכל פעם הם מעוותים יותר, מפלצתיים יותר, מעציבים יותר.

כשאני פוחדת, האימה שולטת בי ואין לי דרך להרגע בתוכה, המציאות סביבי מתארגנת כמו במלחמה – הגנה והתקפה, לצערי גם אני לובשת מדים ומרימה נשק. אולי, למען הסדר הטוב, כדאי להשתדל שלא להשאר ברמת המטפורה: אני מפחדת לא לאהוב יותר וסליל המתכת שלי מורכב ממחשבות כמו: זה דור דפוק, בו אף אחד לא מתחייב לשום דבר, או – זאת עיר דפוקה, בה אינסוף האפשרויות לא מאפשר אינטמיות, או – הלב שלי שבור ואין סיכוי שיתאחה בקרוב, או לעולם. וזה מכווץ אותי, מבעית אותי, מכעיס אותי ואוטם אותי. ובאופן פרדוקסלי אני מוכנה להרוג כל אדם שמאושש את עולם השדים המדומיין שלי.

ואז קורה משהו: יש הפסקה. הפסקונת. כמעט אפשר שלא להבחין בה. מן גאפ זעיר, סדק של שקט, בו אני, לרגע קצר, יכולה להתבונן בפחד הזה מהצד. זה לא רגע רוחני במיוחד, אני לא מתמלאת אור ושלווה, אני יותר כמו מתאגרף שקורס בפינת הזירה, נושם ומיד חוזר להאבק. אין לי אשליות מיוחדות שהפחד הזה, או פחד אחר, יעלמו, אני גם לא שוגה לחשוב שהפחדים לא ישלטו בי, יובילו אותי, יעוורו אותי ויכשילו אותי.

זאת ועוד – בחודשים האחרונים אני לומדת לזהות את הפחד אצל אחרים. זה כאילו שפיתחתי רדאר מיוחד לפחד, אני מבחינה בו מתחת להימנעות, לכעס, לשקר. אני מסתכלת על הפעולות הכמעט מופרכות שאנשים עושים מתוך פחד מכישלון, מהלא נודע, מחוסר הוודאות, ובעיקר – מתוך הפחד להתבונן במראה ואני מגלה שהפעולות הללו מאד מאד מוכרות לי. מאד.

אני מאחלת לעצמי, בתוך התקופה הזאת, בה אני אליס בארץ הפלאות, לטוב ולרע, לא לתת לפחד להוביל אותי לקפאון וגם שלא ידחוף אותי לתזוזה. הייתי רוצה, בשבילי ובשביל כל האנשים הפוחדים שסובבים אותי (יש לא מעט) שהתנועה המעגלית של המחשבות תהיה גמישה ומרווחת יותר, שתהיה כמו קפיץ מתוח במשחק ילדים – לשחרר את המנעול ולפתוח את הקופסה, מבלי לדעת מה עומד לקפוץ מתוכה.

Read Full Post »

הימנעות

מהרגע שהתחלתי ללמוד ולתרגל להיות בקשר יותר אמיץ (?) עם הסביבה שלי, המעבר לטבעונות היה הצעד הקל ביותר בכל הסיפור.
שיהיה ברור: עבורי, להימנע מתעשיית הבשר, החלב והביצים היא הפעולה המיידית, המתבקשת והפשוטה ביותר מכל דרך הגחלים הזאת.
ומאד מאד מאד קל (לי) לעצור בה.
האמת היא שטבעונות היא לא אומץ, היא התחלה של התחלה של התחלה של משהו שהתחלתי, ועכשיו אני די תקועה במקום, עם המון מתכונים ללזניות מקרם קשיו ועוגיות שיבולת שועל וחביתות חומוס.
יאללה, זה הזמן להמשיך ולזוז. לצאת מהשמיכה הכבדה של הצדקנות המוסרית החמימה – ולהמשיך לזוז.

Read Full Post »