העניין המרכזי של החודשים האחרונים הוא פחד. הפחד שלי נושא כל מיני צורות מאד אגרסיביות – כשהוא נוכח המחשבות שלי מסתדרות כמו סליל נוקשה, סובבות במעגלים צפופים ויוצרות ראיית מנהרה ארוכה וחשוכה. דימויים מהעבר ומהעתיד חוזרים בכל פעם בתצורה אחרת, ובכל פעם הם מעוותים יותר, מפלצתיים יותר, מעציבים יותר.
כשאני פוחדת, האימה שולטת בי ואין לי דרך להרגע בתוכה, המציאות סביבי מתארגנת כמו במלחמה – הגנה והתקפה, לצערי גם אני לובשת מדים ומרימה נשק. אולי, למען הסדר הטוב, כדאי להשתדל שלא להשאר ברמת המטפורה: אני מפחדת לא לאהוב יותר וסליל המתכת שלי מורכב ממחשבות כמו: זה דור דפוק, בו אף אחד לא מתחייב לשום דבר, או – זאת עיר דפוקה, בה אינסוף האפשרויות לא מאפשר אינטמיות, או – הלב שלי שבור ואין סיכוי שיתאחה בקרוב, או לעולם. וזה מכווץ אותי, מבעית אותי, מכעיס אותי ואוטם אותי. ובאופן פרדוקסלי אני מוכנה להרוג כל אדם שמאושש את עולם השדים המדומיין שלי.
ואז קורה משהו: יש הפסקה. הפסקונת. כמעט אפשר שלא להבחין בה. מן גאפ זעיר, סדק של שקט, בו אני, לרגע קצר, יכולה להתבונן בפחד הזה מהצד. זה לא רגע רוחני במיוחד, אני לא מתמלאת אור ושלווה, אני יותר כמו מתאגרף שקורס בפינת הזירה, נושם ומיד חוזר להאבק. אין לי אשליות מיוחדות שהפחד הזה, או פחד אחר, יעלמו, אני גם לא שוגה לחשוב שהפחדים לא ישלטו בי, יובילו אותי, יעוורו אותי ויכשילו אותי.
זאת ועוד – בחודשים האחרונים אני לומדת לזהות את הפחד אצל אחרים. זה כאילו שפיתחתי רדאר מיוחד לפחד, אני מבחינה בו מתחת להימנעות, לכעס, לשקר. אני מסתכלת על הפעולות הכמעט מופרכות שאנשים עושים מתוך פחד מכישלון, מהלא נודע, מחוסר הוודאות, ובעיקר – מתוך הפחד להתבונן במראה ואני מגלה שהפעולות הללו מאד מאד מוכרות לי. מאד.
אני מאחלת לעצמי, בתוך התקופה הזאת, בה אני אליס בארץ הפלאות, לטוב ולרע, לא לתת לפחד להוביל אותי לקפאון וגם שלא ידחוף אותי לתזוזה. הייתי רוצה, בשבילי ובשביל כל האנשים הפוחדים שסובבים אותי (יש לא מעט) שהתנועה המעגלית של המחשבות תהיה גמישה ומרווחת יותר, שתהיה כמו קפיץ מתוח במשחק ילדים – לשחרר את המנעול ולפתוח את הקופסה, מבלי לדעת מה עומד לקפוץ מתוכה.
כתיבת תגובה