כל אחד יכול לעשות את מה ש-ע' עושה. כמעט כל אדם, אלא אם כן הוא לא יודע לקרוא ולכתוב, יכול להחליף אותו. זהו בניין גדול עם אלפי משרדים, אלפים. ע' בחר לעצמו, במודעות מוחלטת, יומיום משמים עד אימה. אחרי שכבר עבד בעבודות שדרשו ממנו למסור את מוחו, את גופו, את ימיו ואת לילותיו עבור פחות מידי כסף, הוא בחר להתגלגל מתוך הקרון הדוהר הזה אל הקרקע היבשה והישרה, אל עבודה שאינה דורשת ממנו דבר פרט לימיו. אז הוא מוסר את ימיו ומקבל על כך משכורת ראויה.
את הערבים ע' גוזר מתוך חייו, כמו רצועות אור בתוך חדר אפל. ע' היה רוצה לראות זאת כך: את ימיו הוא גוזר כמו רצועות צל בתוך חדר מואר. אבל הניסיון מראה ההפך: ישנם רסיסים של עניין בתוך השממה. הרסיסים כל כך מעטים וכל כך נדירים עד שהם נעשים זניחים. ע' מתעקש, כמו פרה זקנה שאינה זזה ממקומה, גם כשמתקרבת הרכבת, שלא לזנוח את הנוסחה שעל פיה הוא חי: ביום- הוא רכון על גבי שולחן עבודה עשוי מפלסטיק כשמולו מחיצת קרטון נמוכה שחוצצת בינו לבין אדם אחר שעובד באותו החדר הגדול שמכיל עשרות עובדים, גם הם רכונים אל שולחנות הפלסטיקים שלהם, נשענים גם הם על קירות אפרפרים שמגעם צמר ואליהם מודבקות פתקיות צהובות, הוריקן שליחויות *444. בערב- ע' מתפנה לעיסוקים שאין בהם פרנסה. הוא קורא, שומע מוזיקה, מצייר מעט, לפעמים גם חוטא בשירה, לפעמים הוא יוצא לטיול ארוך או שהוא נקלע לשיחה ארוכה, אלו הן שעותיו של ע', חלקת האלוהים הקטנה שלו. עם הזמן שעות האור הופכות לדקות של אור ודקות האור הופכות לשניות, לנתזי שניות, רגעים דלוקים שמתמוססים ברגע.
וזה לא שאין לע' זמן. יש לו זמן בשפע. הוא חוזר מעבודתו הסתמית בשעת אחר הצהריים וכולו ריק שמחכה להתמלא. הוא ממתין שמשהו יגיע וימלא אותו. קרה כבר לא מעט שהוא נרדם בעת ההמתנה, או שהוא נעשה חסר סבלנות ובכלל, הגיל עושה את שלו ואותן שמחות נפלאות של סקרנות, גילוי והנאה ישנות כבר לא חוזרות בכזו קלות, גם לא כשמפנים להן מקום. ע' פינה עד כמה שניתן וכעת, במקום הפנוי יש דממה.
מה קרה שם בעצם? מה קרה לרעב, ולהחלטות הנוקשות, שמלאות בתשוקה, שנעשו במן עקשנות שהיתה אז מלאה בזעם. איפה אותו ה-ע' שהחליט להקריב את עצמו, את עיסוקו, למען חיים גדולים יותר ממנו? ע' תוהה בינו לבין עצמו ולוקח ספר לידיו, מקווה להיסחף אחרי עולם מקביל כלשהו, אבל השפה הקולחת שבה משתמש המספר כל כך פשוטה ומובנת עד ש-ע' מרגיש את הפסיביות המדכאת אותו כל כך, מציפה את ראשו. אז הוא עובר לטקסט קצר, דחוס ולירי, הוא אינו מצליח להבין את ההתרחשות המופשטת, את הלך הרוח השבור, הוא קורא שוב ושוב את אותו המשפט אבל לא מצליח לפענח את החידה, אז הוא מתעייף ומיד מתעטף בייאוש. ע' שוב נרדם.
בחלומו הוא ילדה שנקראת צילה, היא נכנסת אל תוך חדר טיפולים במרכז פסיכולוגי לכל המשפחה ברחוב ארלוזורוב. בחדר הטיפולים יושבת הפסיכולוגית של צילה ואומרת לה לצייר. צילה מציירת משהו שע' אינו יכול לראות, אף על פי שהדף מולו והצבעים- ירוק, אדום וצהוב- צבעי פסטל רכים, מונחים ממש לפניו. הפסיכולוגית מניחה את ידה על ראשו, יש לה ריח טוב ומתוק מאד, החדר מואר וכמעט ריק. אין שום משחק לבחור בו, פרט לשלושת צבעי הפסטל. צילה מציירת במרץ כש-ע' בוחן את חדר הטיפולים בחומרה. ריק כאן, הוא אומר בתוכחה אל הפסיכולוגית שנוגעת בו מגע רך ונעים, והיא כולה צבע ורוד וריח מתוק. איפה כל התמונות שהיו על הקירות? הוא צועק. הפסיכולוגית רוכנת אליו. על איזה תמונות את מדברת צילה? היא שואלת בחיוך. ע' המתוסכל, שלפתע חש בהלה גדולה, קם ומטלטל את ידית דלת חדר הטיפולים בכוח. החלום מתדרדר במהירות לסיוט, החדר נעול והידית אינה מסתובבת. חושך שחור מקיף את הידית ורק היא נוצצת מתוך אפלת החדר הנעול. גם הידיים של ע' שחורות כמו האפלה, אולי הן אפילו לא קיימות, משום שלמרות שהוא מטלטל אותן על גבי הפלדה הקרה, הידית ניצבת במקומה ואינה זזה.
ע' מתעורר לאט. עליו לצחצח שיניים ולהתארגן ליומו.
יפה. בראש חיברתי ע' להיות גיבור של איין ראנד והייתה מוזיקה מהכחול הגדול. סיפור חזק, מהורהר. אהבתי.
ע' כאדריכל ג'ינג'י מסוקס? "כמעיין המתגבר" הוא היחידי שקראתי של ראנד.
תודה.
תודה על הסיפור הזה. ועל הטלטול הפתאומי של החלום.
תודה אביבה.
ע' הולך לטיפול כי אפילו המילים שהוא יודע לקרוא ולכתוב כולן נשארות אצלו.
והצבעים והציורים הם לא תחליף.
אולי אולי – המגע הרך?
יותר קפקא וראנד????
קפקא קפקא, אורח החיים שלו, עד כמה שהוא ידוע לשמצה בדכדוך המייאש שלו, תמיד נראה לי ראוי להערצה. דווקא בגלל ההפרדה הנוקשה בין הפקידות האפרורית לעולם הדמיון המרהיב שלו- האמון הכל כך גדול שלו במה שהוא מסוגל להפיק מעצמו. אני יכולה להמשיך לפטפט עליו לנצח. תודה יוסי שהזכרת אותו אצלי.
וגם תודה ששמת פוקוס על המגע, לי נראה שהוא פשוט השתרבב לשם בטעות, ועכשיו אני כבר לא כל כך בטוחה בזה.