(פורסם ב"הכיוון מזרח" גיליון מס' 15 2008)
נהיה שקט ואני כבר חשבתי שגיבסון הצלם כיבה את המצלמה כששמעתי את אמא אומרת בקול נמוך: "אמא שלי עליה השלום הייתה אומרת לי– ילנה, כל אדם מקבל את החבית שלו. חבית שחצי ממנה מלאה בחרא ובחצי השני בדבש. אני את החרא שלי סיימתי."
התכווצתי בכיסא הפלסטיק במרפסת. היא אומרת את זה כי היא חושבת שאני לא שומע, כי הראיון הזה רק איתה ואותי הוציאו כדי שהיא תדבר חופשי.
היום בבוקר היא קמה מוקדם ועשתה פן. היא ישנה בחדר שצמוד אליי וכשהיא מתעוררת אי אפשר לפספס את ההפסקה בנחירות. כשחזרה עצמתי את העיניים ועשיתי את עצמי ישן. היא התיישבה על המיטה וליטפה לי את הראש. עשיתי כאילו אני מתעורר לאט, אני אוהב שהיא נשארת עד שאני פותח את העיניים.
"בוקר טוב מלאך, תתעורר."
השיער שלה היה מסודר כמו שהיה בחתונה של אולה, בת הדודה שלה. עם הפוני שנראה כמו סורגים על העיניים. הסתכלתי עליה ונגעתי לה בקוצים, קשים כמו פלסטיק.
"מה אתה אומר תומר? אמא יפה היום? אתה אוהב איך שאמא נראית?"
היה לה ליפסטיק אדום על השפתיים והעיניים שלה היו צבועות בכחול.
"את תמיד יפה" אמרתי, היא באמת יפה. "אבל אני אוהב אותך יותר בלי כל זה", נגעתי לה בעיניים והיא הדביקה לי נשיקה עם הליפסטיק.
"תתקלח ותתלבש, הם תיכף באים."
היא לא ישנה כל כך טוב הלילה, כל הזמן התהפכה במיטה שלה, ממש צמוד לקיר שלי. אני משחק אותה כרגיל, אפילו שגם אני קצת מתרגש שעוד מעט תהיה פה מצלמה והאישה עם החזה הגדול תשאל אותנו כל מיני שאלות על החיים בדירת שני חדרים וחצי בשיכון ל'.
בהתחלה, כשהגיעה הבחורה עם החזה לשאול את אמא שאלות על השכונה ועל הבניין שמפנים, אמא קצת פחדה מההשפעה שתהיה לזה עליי. אבל ההיא אמרה לה שאני ילד נורא יפה שיעבור מצלמה כמו דוגמן ומי יודע? אולי מישהו עוד יראה את זה ויחליט שאני מתאים לאיזה פרסומת או משהו. את אמא שלי לא כל כך קל לשכנע, אבל כשהבחורה שמה לה יד על הברך ואמרה לה– "תחשבי על כל האנשים שיראו את המלחמה היומיומית הפרטית שלך, לא מגיע לך? שידעו כמה את מקריבה, שידעו כולם איזה אמא טובה היא ילנה אוסטרביצקי!"
במַקום זה הקפיץ לה את הפיוז של הדמעות ואני ישר חיבקתי אותה כי אני שונא שהיא בוכה. לא אכפת לי ממה שחושבים עליי, אפילו כשאמא אמרה לזאתי- "את רואה איך הוא ישר נדבק? לא יכול לראות את אמא שלו עצובה, פשוט לא מסוגל לסבול את זה. נכון פפושקה?" וגם לא היה אכפת לי שההיא הרימה גבה כי אמא קוראת לי כמו שהיא קראה לאבא, שימותו מקנאה כולם.
היא הוציאה לי את החולצה השחורה והמכנסיים האפורות מהארון, גם מהחתונה של אולה. כשהתלבשתי היא סירקה לי את השיער, "תומר, כשיבואו לכאן כל האנשים, הם ישאלו כל מיני שאלות, אתה שומע?" היא תפסה לי את הסנטר והרימה לי את הראש, שאני אסתכל לה בתוך העיניים עם הכחול מסביב. היה לה את הריח של הבושם שהיא שמה על עצמה כשהיא יוצאת עם בחורים. אני שונא את הריח הזה.
"למה הבושם אמא? אני לא אוהב שאת שמה, גם ככה לא מריחים את זה מהטלוויזיה."
היא הצמידה לי את הראש לבטן שלה. "אתה ילד חכם מאד תומר, אני רוצה שתראה להם את זה היום. אני רוצה שכל האנשים שיושבים בסלון ומסתכלים על משפחת אוסטרביצקי משיכון ל' יראו כמה אתה חכם." אחר כך היא הסבירה לי שאני יכול להגיד הכל, בעיקר שטוב לי איתה לבד וכמה אנחנו לא צריכים אף אחד ושאפילו כשהמצב לא תמיד קל, תמיד היו לי בגדים על הגוף ואוכל על השולחן. אני ידעתי שאין לה בכלל מה לדאוג בגלל שאני אגיד רק את האמת. אין לי מה להסתיר. אפילו כשלפעמים אני קצת מתבייש בה, לא הייתי מחליף אותה באף אחת אחרת. גם לא במישהי מהנשים הרזות האלה מהקניון, שלבושות בבגדים יקרים ויושבות בארומה כאילו שיש להן את כל הזמן שבעולם. באמת, אני לא צריך אותן. גם כשלפעמים אני כועס עליה ופתאום רוצה שהיא תעלם. אז אני ישר נבהל, כי באות לי מחשבות שהיא אולי תמות ואז לא תהיה לי יותר אמא והבית שלנו יישאר ריק. לפעמים יש לי מן תמונה בראש שאני יושב ומחכה לה עם ארוחת ערב. אני מכין לה סלט כמו שהיא אוהבת והיא לא מגיעה. אני מחכה לה כי אני אף פעם לא אוכל בלעדיה, אבל היא לא באה כי הייתה לה תאונת דרכים ואף אחד לא הודיע לי. אני יודע שאסור לי לחשוב מחשבות כאלה, אבל הן עולות לי מבלי שאני רוצה וכשזה קורה אני נהיה קפוא וישר עולות לי דמעות כי אני לא יכול לדמיין שהיא לא קיימת, לא יכול.
בצהריים הגיע בחור עם שיער מבריק במקום הבחורה ההיא עם החזה. הוא ליטף לי את הראש ושאל אותי: "אז אתה תומר? שמעתי עליך כל כך הרבה מחמאות."
קוראים לו רובי והוא מפורסם, ככה הוא אמר. יש לו תוכנית שממש מצליחה על הסיפורים האמיתיים שמאחורי הכותרות ואיך שהוא שמע עלינו הוא ידע שאנחנו הכי מתאימים כי יש לנו סיפור חזק ומרגש, ככה הוא אמר, חזק ומרגש.
אני לא מכיר אותו ואת התוכנית שלו בגלל שאצלנו רב הזמן הטלוויזיה פתוחה על הערוצים הרוסיים שאמא אוהבת לראות. יש תוכנית אחת שקוראים לה "הפרפר" שאני ממש אוהב וגם די מבין למרות שאני לא הכי חזק בשפה. זה על אישה שחוזרת הביתה אחרי המון שנים שעזבה אותו. אמא שלי בוכה הרבה בסדרה הזאת, בעיקר כשהאישה מתאהבת או נפרדת. אבל לאמא שלי יש מזל גדול, כי אני יושב לידה ומחבק אותה כדי שזה יהיה כמו בטלוויזיה ואז היא לא כל כך עצובה.
רובי הגיע עם מאפרת שהברישה לי את הפנים עם אבקה, צבטה לי את האף ואמרה: "ילד, אתה יפה כמו מלאך. תעשה לי איזה צלצול כשתגיע לגיל שמונה עשרה, כן?" וקרצה לי. אני לא חושב שהיא הייתה רצינית, אבל בכל זאת נהייתי אדום אז היא צחקה והעבירה את השיער החלק שלה לצד השני של המצח. חוץ ממנה הגיע גם מישהו עם פנסים, מישהו עם מיקרופונים וגיבסון הצלם. בן אדם כמו גיבסון לא ראיתי בחיים. היה לו שיער ארוך שהוא אסף רק כשהוא צילם. כמעט על כל האצבעות שלו היו טבעות כסף ענקיות עם אבנים ופרצופים. הוא לבש ווסט עור שחור מעל חולצה שחורה עם מכנסיים שחורות, כמו איזה כוכב רוק מהטלויזיה. כשהוא נכנס היה מלא בלאגן בבית. אני לא זוכר מתי היו אצלנו כל כך הרבה אנשים בבת אחת. גיבסון נעמד בדלת ואמר לי: "ילד , בוא תעזור". אמא שלי ישבה בקצה של הספה, מתווכחת עם המאפרת מה לעשות עם הליפסטיק, הלכתי אליו. הוא הוציא מהכיס יד גדולה שהיו עליה המון צמידים דקים מעור, "אני גיבסון ". אני לחצתי לו את היד הכי חזק שיכולתי כי אמא שלי אומרת שלחיצת יד של בן אדם זה כרטיס הביקור שלו בעולם. הוא חייך אליי והראה לי את הציוד למצלמה. עזרתי לו להכניס את כל החוטי חשמל הביתה והראיתי לו איפה השקעים. אחר כך הוא הראה לי מה עושים עם המצלמה, איך מכוונים ככה שלא יהיה מטושטש ואיך להרחיק ולקרב את התמונה לפי החשק. בהתחלה קצת זזתי ולא הצלחתי לראות כלום אבל אחר כך הצלחתי לצלם את אמא יושבת על הספה עם סיגריה.
"אמא תחייכי".
"מתוק שלי, תעזוב את המצלמה שלא תשבור כלום", היא אמרה וחייכה.
"נו אמא, תגידי משהו."
"אתה שמח שאנחנו מצטלמים פפושקה?" היא הוציאה עשן מהפה והוא הסתובב מסביב לאור מהחלון.
"אני חושב שכן, לא היו אצלנו אף פעם כל כך הרבה אנשים, חוץ מביום הולדת שלי, כשהייתי בן שמונה."
"זה היה שמח, נכון? הבאנו את אולג שינגן על אקורדיון, זוכר?"
"בטח שאני זוכר, סבטה ויורי והבת שלהם הגיעו כל הדרך מירושלים. הם הביאו לי שחמט."
"את הבת של סבטה אתה זוכר?" היא הסתכלה ישר למצלמה כאילו היא דברה אליי. היא לא פחות טובה מכל השחקניות האלה בטלוויזיה. לא, היא יותר טובה, כי אצלה זה אמיתי. היא צריכה להיות כוכבת קולנוע.
"אני זוכר."
"איך היא לימדה אותך לשחק וישבתם שעות. היא גדולה ממך, נכון?"
"בשנה וחצי."
אמא שלי חייכה ומעכה את הסיגריה בתוך המאפרה. מהחולצה שלה היה אפשר לראות את החריץ שלה כמעט עד לסוף שלו. אני הסתכלתי לכיוון אחר, אני לא אוהב כשהיא מתלבשת ככה.
"יום אחד אתה והבת של סבטה תתחתנו ואני אשאר לבד", היא אמרה בחיוך.
"אני אף פעם לא אתחתן."
"אף פעם אל תגיד אף פעם. עכשיו תוריד את האוזניות כי אנחנו תכף מתחילים, אז תבוא לשבת ליד אמא שלך ותפסיק עם השטויות".
עזבתי את המצלמה. הלכתי אליה לספה ושמתי את הראש על הבטן שלה, "אמא אין לך מה לדאוג, אני בחיים לא אעזוב אותך."
היא סירקה לי את השיער עם היד וחייכה, "אוי פפושקה, אתה צריך לזכור שבסוף זה רק אני ואתה בעולם. אין לנו אף אחד חוץ מאחד את השנייה, הבנת?" אני הנהנתי בתוך הבטן שלה. היא הדביקה לי נשיקה על המצח והמאפרת התעצבנה כי הייתי צריך לשטוף את הליפסטיק שנידבק עליי ולהתאפר עוד פעם כדי להצטלם.
רובי הסביר לנו שבהתחלה נעשה ראיון משותף. שנינו נשב על הספה ונענה על שאלות שהוא ישאל. אחר כך הוא יראיין אותי לבד, את אמא לבד ואז גיבסון יצלם אותנו בבית עושים דברים כאילו אין מצלמות, כמו לשטוף כלים או לעשות כביסה. "אולי אפילו נצלם את הילד מוריד את הזבל לפח הגדול בחדר המטונף למטה", הוא אמר לגיבסון ואז שאל אותי "זה של הבניין שלכם, כן?" ואני אמרתי שכן, למרות שזה לא נראה לי כזה מעניין, לראות אותי הולך להוריד את השקיות של הזבל לפח למטה.
הצילומים התחילו בצהריים. האנשים שרובי הביא עדיין הלכו ודיברו עד שהוא עשה תנועה עם היד כמו מנצח, לחש: "עכשיו מתחילים" ופתאום נהיה שקט.
אני ואמא ישבנו על הספה וענינו על שאלות כמו "כמה זמן אתם בשכונה? מתי עליתם לארץ? איך השתלבתם באזור?" אנחנו היינו צריכים לענות כאילו לא שאלו אותנו, כדי שבתוכנית יוכלו לקצץ את הקול של רובי ולשים רק התשובות. אמא שלי דיברה על השכונה שהולכת ומתדרדרת, שפעם, כשרק הגיעה לכאן מאוקראינה ואני הייתי תינוק, היא חשבה שזה מקום בו אני יכול לקבל חינוך טוב ועכשיו היא מפחדת מהרגע בו אני יוצא לבית הספר. היא גם סיפרה על העבודה בסופר פארם ועל השולחן החדש שרק קנינו וכל הזמן ליטפה לי את השיער ואמרה "זה הכל בשביל המלאך שלי, הכל בשבילו". אני ישבתי קרוב לאמא ושתקתי, אני לא צריך להגיד כלום כשהיא מדברת, היא אמרה את מה שאני רציתי להגיד הרבה יותר טוב ממני.
בסוף הוא אמר "קאט, סיימנו טייק וואן" וחייך אלינו חיוך גדול. "אתם פשוט מדהימים. באמת, אני מרגיש שמתחילה פה ידידות אמיתית". הוא שם יד על הכתף של אמא, "את גיבורה אמיתי ילנה. את יודעת את זה?"
היא שמה את היד שלה על שלו ואמרה "עושים מה שיכולים בשביל לשרוד רובי, זה הכל."
אחר כך לקחו אותי לזרוק את הזבל. גיבסון ביקש שאני אעיף את השקית בכוח אל תוך הפח. עשיתי את זה כמה פעמים כי אני קצת נמוך מהפח והייתי צריך לקפוץ בשביל לעשות את זה נכון. רובי מצא ספסל לצילומים וגיבסון והבחור של התאורה עשו שהשמש לא תכנס לתמונה ותשרוף את כל מה שעשינו היום. אמא ירדה לראות מה קורה איתנו ורובי הסביר לה שעכשיו זה הזמן שלי להגיד את כל הדברים שאני רוצה להגיד בלעדיה ושלא תדאג, כי מי כמוהו רוצה להראות לעולם עד כמה המלאך שלה יפה ומוכשר. אמא לקחה לי את הידיים, הצמידה את המצח שלי לשלה ואמרה "אני פה פפושקה, אין לך מה לפחד. אם אתה מרגיש לא נעים פשוט תבוא אליי, כן?"
אני הצמדתי את המצח חזק לשלה "תזכור מלאך שאני אוהבת אותך". נישקה אותי על הלחי, הפעם נשיקה עדינה בגלל האיפור ועלתה חזרה הביתה. שמעתי אותה עולה לאט עם העקבים עד שהדלת נפתחה בחריקה ונסגרה בסיבוב של הידית.
רובי ישב איתי על הספסל ומסביבנו הסתובבו שני חתולים רזים שחיפשו אוכל.
"מצוין. גיבסון, אתה מצלם את זה?" הוא היה מאושר מכל מה שהוא מצא מתחת לבניין שלי. מהגינה היבשה, מהספסל עם הצבע שמתקלף, מהחתולים מהפח, ממה לא.
ואז הוא התחיל לשאול שאלות שאני שונא ששואלים אותי כמו- על מה אתה חושב בלילה לפני שאתה הולך לישון? ממה אתה מפחד? מה אתה רוצה להיות כשתהיה גדול?
אני עניתי בכן ולא עד שהוא עבר לדבר על אמא, "יש לכם קשר נורא מיוחד, אתה יודע את זה?"
עניתי בדיוק כמו שהבטחתי ואמרתי את כל האמת, שאמא שלי היא הבן אדם היחידי שאני אוהב בעולם. שהיא נתנה לי הכל מאז שאני בן אפס ושזה רק אני והיא בעולם וככה זה יהיה לתמיד. סיפרתי על כל העבודות שהיא עבדה ועל הפעמים שהיא הייתה הולכת לנקות בתים אחרי העבודה בבשמים. סיפרתי לו על האוכל שאני מכין לה, גם כשהיא חוזרת באמצע הלילה, כי ככה זה בינינו, היא דואגת לי ואני דואג לה.
בסוף הוא חייך ואמר "אתה מפחד שיום אחד היא לא תהיה?"
אני חייכתי חזרה, למרות שנהיה לי קשה לנשום ואמרתי "כן".
"קאט, סיימנו טייק טו."
עלינו חזרה הביתה ואמא הייתה במטבח, מכינה בורשט. היא לא הכינה בורשט שנים, אבל רובי ביקש ממנה להכין "משהו מבית אמא". גיבסון צילם אותה מניחה את העצמות בתוך המרק והבית התמלא ריח של כרוב ובשר מבושל. אמא, שהידיים שלה התמלאו שמן וחומץ, שאלה אותי מה קרה שאני עצוב. עם כל הדיבורים עלינו יחד עם העצמות בסיר והריח המוזר, פתאום הרגשתי איך גוש דמעות עולה לי לגרון. חיבקתי אותה ואמרתי לתוך הבטן שלה "כלום לא קרה אמא, כלום". היא ליטפה לי את הראש ואמרה למאפרת שחיכתה מול הסיר שיהיה מוכן, "הוא לא יכול להיות דקה בלעדיי, את ראית דבר כזה?" אבל לי לא היה אכפת.
בסוף הם הכינו את חדר השינה שלה לראיון האחרון. עמדתי ליד הדלת והסתכלתי איך גיבסון בודק כל מיני זוויות צילום. "ילנה, אני רוצה שתרגישי הכי בנוח שאפשר" רובי אמר.
אמא שמה כרית על הקיר ונשענה עליה בישיבה מזרחית "או, בדיוק ככה!" הוא צעק בהתרגשות, "אתה מסתדר עם זה? זה תופס?" הוא שאל את גיבסון. החדר של אמא הוא הכי קטן בבית, אפילו יותר משלי. יש לה מיטה שמתקפלת לספה ואם היא פותחת אותה אז נשארות אולי שתי מרצפות לעמוד עליהן. גיבסון צילם מהדלת של החדר, מחזיק את המצלמה על הכתף כדי להצליח להכניס את כל הציוד. רובי התיישב על הקצה של המיטה, ראה אותי ואמר לי: "מלאך, אני צריך לדבר עם אמא שלך עכשיו לבד."
אמא חייכה ואמרה "זה בסדר מתוק, תצא אל המרפסת, קח לך קצת בורשט, זה כבר מוכן."
אז יצאתי אל המרפסת. זה לא בדיוק מרפסת, יותר כמו חלון בולט. רק בן אדם אחד יכול לשבת שם ואם עוד מישהו רוצה לשבת איתו אז הכל יכול לפול למטה. אפשר לראות ממנה את המרפסת של המשפחה מולנו. יש להם חמישה ילדים עם שני הורים, אבל זה לא אומר כלום. אפילו שכולם יכולים לשבת במרפסת ולעשות מנגל מבלי לפחד אם זה מספיק חזק, זה לא אומר שיותר טוב להם.
היום לא היה לי זמן להסתכל על המרפסת ממול. נצמדתי לתריסים והקשבתי לשאלות של רובי ולמה שאמא ענתה לו. היא סיפרה לו כל מיני סיפורים על החיים באוקראינה, על החיים בשיכון ל' ועל העבודה בסופר פארם, עד הוא פתאום שאל "יש גבר בחיים שלך ילנה?"
היא שתקה ואני שמתי את האוזן בין הפסים של התריסים.
"לי יש את פפושקה שלי. לפעמים אני יוצאת ומכירה גברים, היו לי אפילו כאלו שזה היה רציני וגם אחד שדיבר על חתונה, אבל עם תומר אי אפשר. אתה מבין, מאז שהוא נולד זה רק שנינו ואז פתאום כשאני מביאה לו איזה גבר הביתה, הוא נהיה כמו משוגע. נכנס לחדר ולא מסכים לצאת. לא אוכל, לא שותה, פשוט לא מוכן."
אני רציתי לצאת מהמרפסת. שתגיד לו מה שאמרנו, כמה שטוב לנו ביחד ושאנחנו לא צריכים אף אחד, כמו שאני אמרתי. כי אני לא סיפרתי על איך שאני מתבייש בה לפעמים, כשהיא לובשת בגדים צמודים ומראה לכולם את הציצים שלה.
"ניסית להתעקש?"
"אתה צריך להבין רובי שאין דבר כזה…"
"אם את יכולה רק לשלב את השאלה בתוך התשובה, כמו שסיכמנו בתדריך."
"כן, סליחה, אין מה להתעקש על הנושא הזה, אני חיה ונושמת בשביל תומר שלי, מה שלא עושה לו טוב אני לא עושה. אתה מבין, כל מה שיש לי זה הוא. ככה היה מאז שהוא נולד ועד שאני אמות, זה המצב."
הדלת של המרפסת נפתחה פתאום, המאפרת עמדה מולי עם מזלג ביד, "אני חושבת שהבורשט מוכן, רוצה שנאכל בינתיים?" נגמר לי התיאבון מזמן אבל לא היה נעים לי ממנה, שהיא גם עשתה לי את הפנים פעמיים וגם חיכתה לסיר שיהיה מוכן, אז הבאתי שתי צלחות ושמתי לנו מהמרק לאכול.
כשאמא שלי סיימה היא יצאה מהחדר ונראתה עייפה וזקנה. כל האנשים של רובי שתו מהמרק שלה ואז קמו ללכת. רובי חיבק את אמא ואמר לה: "את מדהימה, תהיי חזקה". לקח להם עשר דקות לארוז הכל במזוודות כסף גדולות ולצאת. גיבסון אפילו לא הסתובב בדלת להגיד שלום.
פתאום הבית נהיה שקט. אמא ואני ניקינו, מבלי להוציא מילה, את המאפרות ואת הסימנים של הסוליות עד ששני החדרים וחצי שלנו חזרו להיות כמו ממקודם.
אמא התיישבה על הספה ואמרה לי לשבת לידה. לא רציתי, אבל לא הייתה לי ברירה כי היא הייתה בחדר שלי והיא גם נראתה עצובה.
"אתה נראית יפה היום פפושקה" המילה פפושקה שרפה לי מבפנים. "אל תדאג מתוק, כולם ראו כמה אהבה יש אצל אוסטרביצקי, נכון פפושקה?"
אני קמתי ממנה והלכתי למרפסת, להסתכל על החלונות של השכנים.
כתיבת תגובה